פיסול במרחב הציבורי
דן רייזנר - אמן, פסל ומרצה
עבודתי עוסקת במפגש שבין האדם, המקום והזמן. אני יוצר פסלים המיועדים למרחב הציבורי מתוך הבנה עמוקה של ההקשרים התרבותיים, החברתיים והרגשיים של הסביבה בה הם נטועים. עבורי, פסל במרחב הוא יותר מאובייקט חזותי — הוא ציר תודעתי, נקודת מגע בין חוויה אישית לבין מרחב משותף.
לאורך השנים יצרתי כ-18 פסלי חוצות שהוצבו בישראל ובעולם. כל עבודה נובעת מתהליך קשוב ומשותף עם הקהילה, עם מזמיני העבודה, ועם הסביבה הפיזית. אני רואה חשיבות רבה בהתאמת הפסל למרקם המיוחד של המקום: מבנה הנוף, קצב החיים, הזיכרונות הקולקטיביים והשאיפות המקומיות.
הפסלים שלי לעיתים מבטאים קונפליקט ולעיתים מגלמים תקווה; אך תמיד שואפים לגעת. באמצעות חומר — ברונזה, מתכת, אבן, בטון — אני מייצר צורה שיש בה מהות: סימן שמרחיב את החוויה, ומציע שפה חדשה של משמעות.
המוטיבציה שלי ביצירה ציבורית היא לייצר רגעים של עצירה, מחשבה, או הזדהות — רגעים שבהם מתאפשר לצופה לראות את עצמו בתוך הסביבה, באור חדש. פסל טוב, בעיניי, הוא זה שנטמע בנוף ובו בזמן מצליח לזעזע בו מעט — כמו סדק שמכניס אליו אור.
אם אתה מחפש יצירה שמחוברת לעומק המקום ולאנשים שבו, כזו שתשאיר הדהוד לאורך שנים, אני מזמין אותך לדיאלוג משותף. אני מביא איתי שילוב של ניסיון רב, שפה אישית מגובשת, ורגישות אמיתית לכל פרט — חומרי, מרחבי ואנושי.
הכירו אותי
בשנת 1998 הוכרזה תחרות של עיריית ת"א ומוזיאון תל אביב לפסל חוץ, לזכר הלוחם מיכה גוטליב ז"ל והרוגי אסון המסוקים.
הפסל מתאר שתי מסות גדולות של חומר נפגשות, אך להבדיל מהאסון הנוראי, הן מתארות מפגש רך וחומל, של גוף הנשען על גוף. בדומה לפייטה, הדרמה והאסון מוסווים מתחת לפני השטח.
אלמנט המים הוא חלק חשוב ומרכזי ביצירה. אלו יוצאים מתוך האבן התחתונה, וחובקים את שני הגופים הללו ברכות ובעדינות. כאשר האחיזה מהם נרפית, המים נופלים בקצה הבריכה כדמעות שקטות.
הכירו אותי
הפסל 'המיית הימים' זכה במכרז של עיריית חיפה והשגרירות הדנית בשנת 2013. הפסל מציין את סיפור הצלתם של יהודי דנמרק במה"ע השנייה - הדנים הצילו את מרבית הקהילה היהודית, על ידי העברתם בסירות דייג מדנמרק לשוודיה.
בפסל ישנו שיפוע, היוצר גל, כסמל לקושי הגדול עליו היהודים היו צריכים להתעלות. מעליו קשת המאזכרת סירה, ממנה שבעה משוטים המתנועעים ברוח. המשוטים האדומים והקשת הלבנה מאזכרים את דגל דנמרק ויחד יוצרים יצירה דינמית, צבעונית, שמתארת את אחד מסיפורי הגבורה החיוביים והנדירים של מל"הע השנייה.
קיר הבנוי מחוליות, שכל אחת מהן היא הצורה המתומנת של האינסוף, כאשר כל חולייה מייצגת חייל.
בשפה העברית, כאשר מדובר בחייל שנהרג במלחמה, אנו מציינים את המילה חלל. חלל זה מתאר את הריק, אותו חווים האנשים שאותו חלל חסר להם.
בפסל רציתי דווקא להנכיח את האדם/חייל לא כחלל חסר, אלא כאובייקט נוכח שבזכותו ניתן לבנות מקום מבטחים. כך, הקיר מתאר את האנשים, את הזמן, ואת הזיכרון המשותף שיש לכולנו בתוך המקום המורכב שבו אנו חיים.
מחווה לחתונה אלגורית, 2001, צמר, בטון, עץ, זהב, אוסף בנק דיסקונט, קמפוס דיסקונט
העבודה "מחווה לחתונה אלגורית" היא יצירה עכשווית המבקשת להתכתב עם המתווה ההיסטורי שיצר האמן אפרים משה ליליאן כמתנה לרגל חתונת הכסף של דוד וולפסון ורעייתו. "מחווה לחתונה אלגורית” יוצרת דיאלוג חי בין עבר להווה, בין המסורת לחידוש. המחווה אינה שיחזור פשוט של היצירה המקורית, אלא פרשנות מחודשת הבוחנת את משמעותה דרך אמצעים חזותיים עכשוויים, הנושאים מטען רעיוני ואסתטי המותאם להווה.
בתוך כך, היצירה מציעה נקודת מבט עכשווית על מושג הברית – בין אם היא ברית לאומית, זוגית או אישית – והאופן שבו היא משתקפת במרחב התרבותי. בעוד הציור של ליליין שאף להציג חזון לאומי אחיד, המחווה העכשווית מפרקת את הסיפור האחיד ליחידות עצמאיות, ומעניקה לכל רכיב משמעות משלו, תוך שמירה על קשר חזותי ורעיוני עם השלם.
הפעולה של פירוק והרכבה מחדש מעמיקה את הדיון בשאלות של זיכרון, זהות ושייכות. הדיאלוג שנוצר בין היצירה ההיסטורית למחווה העכשווית אינו רק חיבור בין דורות של יוצרים, אלא גם קריאה להתבוננות מחודשת בתפקידם של סמלים תרבותיים בקונטקסט משתנה. בכך, "מחווה לחתונה אלגורית" הופכת ליצירה רב-שכבתית שמזמינה את הצופה לחשוב מחדש על מושגי זהות, מסורת וזמן – הן בהקשר המקומי והן בהקשר הגלובלי.
כילד, אהבתי במיוחד את המכוניות של מאצ'בוקס, את התחכום הפשוט של התנועה, את האפשרות לבנות מסלולים ולפרק מחדש.
כשרציתי ליצור עבודה לגן המשחקים, דמיינתי משהו שיישא איתו את האנרגיה הזו — תנועה, צבע, ושובבות. לקחתי את מגיני הבטיחות מצידי הדרכים — אובייקטים שמייצגים שמירה, גבול, שליטה — וכופפתי אותם לקשתות. הקשתות חוברו זו לזו, ויצרו שני מעגלים המזכירים את מסוע הלולאות של צעצועי הילדות.
כך נוצרה עבודה שמחברת בין עולמות: משחק הילדים הפתוח והדמיוני מול משחק המבוגרים — עולמות של מכניקה, הנדסה, שליטה. תנועה שנעה בין קלות לשיקול דעת, בין עבר למה שנמצא עדיין בתנועה.
.jpg)
במהלך שיפוץ בית יד לבנים, פנתה אליי הנהלת בית לבנים בבקשה ליצור פסל שיבטא את המפגש שבין מים לאש. העבודה ממוקמת בפתח שתוכנן במיוחד — פיר היוצר מעבר בין קומת הכניסה לאולם ה"יזכור" בקומה התחתונה, בו חקוקים שמות הנופלים.
חשבתי על הדימוי של אנך הבנייה הנמצא אצלי בסטודיו — על צורת הטיפה, מסה הנמשכת מטה, לעומת הכדור הפורח שמבקש להתרומם מעלה. לקחתי את הצורה הזו ואת היפוכה — וכך נולד הדימוי של העבודה: שני גופים, האחד בגוון אפור והשני בשחור, כמו תנועה דו-כיוונית של חומר ורוח, כובד וקלות, מים ואש.
הדימוי הכפול יוצר דיאלוג מתמשך, מעין יין ויאנג של זיכרון והתמרה. הטיפות עשויות פוליאסטר יצוק, צבועות בצבעי רכב מטאליים, ואחת מהן — חצי שקופה — מוארת ביום הזיכרון, נוכחות שקטה המזכירה את שלא ניתן לשכוח.
הכירו אותי
הפסל המתנשא לגובה מרשים של 5.5 מטרים, שואב את השראתו מהאמן והפסל הרומני הדגול קונסטנטין ברנקושי. הפסל מספר את סיפור מסעו המרגש של ברנקושי, שיצא למסע רגלי מארץ הולדתו- רומניה, אל העיר האורות, פריז. הוא נושא בראשו את רעיון העמוד האינסופי — מוטיב חוזר בעבודותיו של ברנקושי — כסמל למעבר מהרהור מופשט להגשמה ממשית. בלבו, עוסק הפסל בחוויית האדם הנענה לקריאה פנימית עמוקה, כפי שהיא מתגלמת בפעולת ההליכה.
יצירה זו הינה אחת מתוך סדרת הפסלים 'צלמי חמה', סדרה העוסקת ברגעים האנושיים, והמורכבים מהם אנו יוצרים את חיינו.
הפסל - Outer Limits עוסק ברעיון הנע בין הריק לשלם, על המנעד הרחב המתקיים בתווכיו המשתנים.
.עבורי, פסל זה מהווה ספרה ריקה מחומר, המאפשרת לקוסמיות להתרחש, בדומה לתחילת תהליך היצירה. הדמות המשתלבת לתוך המעגל מסמלת את היות האדם שלם וריק ובו בזמן מרחב להכלה.